כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי
"אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה.
אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות, הזקנים והנשים, שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של חמאס.
זה החינוך שנתנו לי הורי, בזה אני מאמין"
(סמ"ר עדי ליאון ז"ל, לוחם בחטיבת גבעתי; נפל בט"ז במרחשוון התשפ"ד (31 באוקטובר 2023), בקרב בצפון רצועת עזה)
עמודי האש
הרב חן חלמיש
אירועים כואבים נכנסים ישר לבטן, מחוררים את שק הדמעות והן זולגות מעצמן. כואב. כואב מאוד.
אולם מצב כזה מחזיר אותנו לשאלת ה"למה?", ובוחן האם יש בידינו תשובה מוצקה ועמוקה דיה.
על כך התשובה ברורה: יש לנו!
למלחמה זו יצאנו בידיעה ברורה על מה אנחנו נלחמים ולשם מה. כל אירוע כואב רק מעצים את החובה למוטט את האויב ולחדול את יכולותיו. עלינו מוטל להשמיד את הרוע הזה ולהעניק למדינת ישראל ותושביה חופש ועצמאות להיות מי ומה שאנחנו רוצים להיות. אנחנו פועלים בשדות הקרב, על מנת שלא להתמודד עם הרצחנות הזו במרחבי העורף.
הנכונות להתנתק מחיי האזרחות החשובים, להצטרף לשירות עם ת"ש לא קל, להיכנס ללחימה עיקשת ומסוכנת ולספוג את הכאב - היא החוסן של המדינה הזאת. המסירות הזו היא התקווה שלנו, ועליה עם ישראל סומך שתשאיר עולם מתוקן וראוי יותר.
"כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז, ח)
את הכאב נהפוך למנוע, והלוחמים שמסרו נפשם יהיו לעמוד אש ההולך לפני המחנה. את הרוח הגדולה שדחפה אותם נפיח במפרשי ספינת החיים של עם ישראל כולו, כי האור והטוב שבכולנו מוכרחים לנצח!
ביחד ננצח!
ביחד, עם כל הכוחות, עם כל היוזמות, עם כל המשפחות, עם כל התומכים, עם כל האוהבים. עם כל ישראל!
הקרב הדרומי שלא סופר
בסמוך לקיבוץ כיסופים, במקום בו נהרגו במלחמת חרבות ברזל 21 מלוחמי צה"ל - התרחש קרב לא מוכר במלחמת העצמאות • ספגנו בו אבדות, אך הוא הוביל להצלחות כבירות בגבול הדרומי • חוזרים אל הקרב שסופו בנטיעת עצי ט"ו בשבט
בחורף הראשון של מדינת ישראל מלחמת העצמאות הייתה בשלביה האחרונים וצה"ל נערך לקרבות מכריעים מול הצבא המצרי שנותר ברחבי הנגב. למבצע חורב הוקצו חמש חטיבות - ריכוז כוחות חריג בצה"ל של סוף שנת 1948 - נוסף על כוחות האוויר והים.
מתכנני המבצע העריכו כי הכוח המצרי החזק ביותר מרוכז ברצועת עזה. לפיכך, סברו, מוטב לרתק אותו בפעולת הסחה כדי לאפשר לתמרון הישראלי להתקדם במהירות בגזרות אחרות. הערכה זו הייתה מדוייקת; מבצע חורב הסתיים בהצלחה אדירה - היה זה התמרון האחרון של צה"ל שכלל הפעלת אש, בחזית הדרום במלחמה. אולם להסחה ברצועת עזה היה מחיר כואב.
פעולות קשות ומורכבות דורשות מהלוחמים איתנות. כבר לפני אלפי שנים, עם ישראל שב אל הארץ מגלות בבל והחל בבניית ירושלים. העמים מסביב זממו לחבל בכך ולגרש את העם חזרה לגלות. נחמיה, מנהיג העם באותה תקופה, רומם את רוח העם ודרש להפגין איתנות יום-יומית כנגד אויביו ולא ליפול ברוחם. הוא הציב את הלוחמים על החומה וחיזק אותם בדברי אמונה וגבורה. לאורך כל הזמן הוא הזכיר להם על מה הם שומרים, ועל כך שהעתיד של העם שלנו עוד לפנינו: "זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם" (נחמיה ד, ח).
זה סיפור על פלוגה שלחמה בגבורה מול כוחות מצריים גדולים במרכז רצועת עזה, ובזכות העמידה האיתנה בקרבות הקשים שערכה במקום איפשרה לצה"ל לכבוש חלקים גדולים בנגב.
משלט 86
משלט 86 זו גבעה הנמצאת כמה מאות מטרים מערבית לקיבוץ כיסופים. בסמוך לנקודה זו נהרגו במלחמת חרבות ברזל 21 לוחמי צה"ל, במהלך פעילות חשובה מעבר לגדר שמטרתה לאפשר לתושבי הקיבוצים לשוב לאדמתם האהובה בביטחה. כך מתאר שאול, חייל בחטיבת גולני במלחמת העצמאות, את משימת כיבוש המשלט בתש"ט:
"תפקידנו היה לתקוף ולכבוש אחת הגבעות המבוצרות באמצע הדרך ולהחזיק בה, כדי לרתק אלינו את מירב הכוחות המצריים באזור החוף. במילים אחרות, אחרי התקפה חזיתית לא קלה, נצטרך לספוג התקפות והפגזות בלי הפסקה במשך ימים רצופים".
היה זה ערב חורפי, כ"א בכסלו תש"ט (22.12.48). חיילי הפלוגה כבר מרחו את פניהם בפיח, הניחו את רשתות ההסוואה על כובעי הפלדה והיו מוכנים ליציאה לפשיטה. הנקודה נכבשה בקלות יחסית. שני פצועים קל שפונו משם דיווחו בהתלהבות שהערבים ברחו מיד. אך היה זה עניין של זמן עד שיעלה השחר ותתחיל ההרעשה. איך מכינים עמדות הגנה בלי כוחות הנדסה משוכללים?
משה קהת מספר:
"מיד עם כיבוש המקום נערך הכח להגנה היקפית. הבחורים החלו להתחפר במרץ רב. באתים אישיים נחפרו עמדות ומערך תעלת קשר".
שאול, שלקח חלק בכוח האספקה שיועד להגיע למקום מאוחר יותר, משתף במחשבותיו:
"צריכים להספיק לחפור בעומק, עד שיהיה לפחות מטר אחד של עמדה מעל ראשינו לפני שיהיה אור, לפני שתתחיל התקפת הנגד של המצרים. האם יספיק לי הזמן?"
אין תגבורת
כעת העניינים מתחילים לחרוק. הכוח שכבש את הגבעה זקוק לשיירת האספקה שתגיע אליו והיא נתקלת בבעיות. כיתת הסיירים שאמורה לכוון את השיירה לא מגיעה, ורכב המשטרה הצבאית שמוביל את הרכבים טועה בניווט מדי פעם. הם נוסעים ללא אורות, בחשיכה מוחלטת, וממתינים בדריכות לקרב הקשה שצפוי להביא איתו אור הבוקר. שאול:
"לפתע נשמעו התפוצצויות, קול של חבטה ושל זכוכיות מתנפצות. כל זה הפליא אותי מאד ולא הבנתי מה בדיוק קרה".
שיירת האספקה נקלעה למארב מצרי, והסכנה הייתה גדולה. למחלקה הפורצת ששהתה על הגבעה היו רק ארבעה מטולים נגד טנקים. יתר הציוד, התותחים והתחמושת היו על המשאיות שבשיירה.
מוסיף שאול:
"פגזי מרגמות שלושה אינץ' נפלו סביבי. פתאום חדרה להכרתי המחשבה שדי ברסיס אחד כדי לפוצץ את המשאית שלי על כל נוסעיה".
חיילי הפלוגה כבר מרחו את פניהם בפיח, הניחו את רשתות ההסוואה על כובעי הפלדה והיו מוכנים ליציאה לפשיטה. הנקודה נכבשה בקלות יחסית. שני פצועים קל שפונו משם דיווחו בהתלהבות שהערבים ברחו מיד. אך היה זה עניין של זמן עד שיעלה השחר ותתחיל ההרעשה"
הנסיגה מהמקום הייתה מורכבת. ארבעה כלי רכב נתקעו והמשאיות והרכבים הגדולים לא היו יכולים להסתובב במקום. הם נאלצו להתקדם ולעבור את שטח האש שבעמק, להסתובב ולנסוע פעם נוספת בדרך החשופה לאש. ברגע שהרכב הראשון, מתוך שנים-עשר שנותרו, נכנס שוב לעמק - האש התחדשה ביתר שאת.
שאול מסכם את שאירע:
"החובשים העלו לאמבולנס את הפצועים היותר קשים, וכשלא נשאר מקום, הושבתי פצוע קל בתא הנהג במשאית שלי. אני נסעתי בעמידה על המדרגה, מוכן לקפוץ במקרה הצורך. הקדוש ברוך הוא שמר עלי ועשה ניסים לשיירה האבודה הזאת".
שיירה קטנה נוספת שיצאה למשלט 86 לפני הזריחה הצליחה להגיע רק למרחק 200 מטר מהגבעה. הם העבירו בידיים מכונת ירייה, כמה אלפי כדורים ושתי מרגמות, ועם אור ראשון הזדרזו לחזור לבסיס.
הקרב על הגבעה
באותו בוקר, הלוחמים המחופרים על הגבעה נותרו עם תחמושת מועטה, רטובים מגשם ורועדים מקור. נמסר להם שעליהם להחזיק מעמד עד הלילה, אז תוכל להגיע שיירת אספקה נוספת. שיירה זו הייתה מבוססת על בהמות משא וכללה שני גדודים של פרדות וגמלים - שונה כל כך מהנמ"רים הנוכחיים המוכרים לנו.
שאול, שהצליח לסגת עם שיירת האספקה הלילית, האזין כעת לשדרי הרדיו שהתקבלו בבסיס הקדמי:
"הרדיו גם הודיע לנו שאנשים מחופרים היטב והפגיעות קלות מאוד. אבל כל זה היה עתיד להשתנות מן היסוד, אם לא יחודש מלאי התחמושת, שהלך ואזל. לא יכולנו לעשות דבר למענם, רק להתפלל ולקוות שיחזיקו מעמד עד הלילה".
כוחות מצריים ירו אש מרגמות, נשק קל ופגזי טנקים על המחלקה הפורצת. יחידות טנקים, משוריינים וחי"ר נערכו מולם. למרות הנחיתות המספרית והמחסור בציוד לחימה, הכוח הצליח לפגוע בשלושה טנקים מצריים ולהוציא אותם מכלל שימוש. ארבעה זחלים מצריים שהגיעו אחריהם המטירו אש כבדה, הגשם גרם לכלי הנשק לצאת מכלל שימוש ולקראת הערב הכח נאלץ לסגת.
מחיר ההצלחה
זו לא הפעם הראשונה שצבא ישראל מבצע תרגיל הסחה, שמוביל לניצחון במערכה. תרגיל אחד כזה, לדוגמה, התרחש לפני אלפי שנים, כשנלחמו היוונים בעם ישראל.
אנטיוכוס, השליט האכזר, שלח צבא גדול להילחם ביהודה המכבי, מנהיג הצבא הישראלי. יהודה, שצבאו מנה שלושת אלפים חיילים בלבד, ראה את הצבא העצום שקרב אליהם וחיזק את צבאו: "הִתְאַזְּרוּ וֶהֱיוּ לִבְנֵי חַיִל וֶהֱיוּ נְכוֹנִים לַבֹּקֶר לְהִלָּחֵם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ עָלֵינוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ וְאֶת מִקְדָּשֵׁנוּ. כִּי טוֹב לָנוּ לָמוּת בַּמִּלְחָמָה מֵרְאוֹת בְּרָעוֹת עַמֵּנוּ וּמִקְדָּשֵׁנוּ".
יהודה מדגיש בדבריו את הסיבה שבגינה קמים עלינו אויבינו, וכנגד כך דורש מחייליו לעמוד בגבורה. הוא מבין את חשיבותה המכריעה של הרוח ואומר לחייליו בצורה ברורה - יש ערכים שעבורם אנחנו מוכנים לצאת למלחמה ולמסור את הנפש. אם לא נילחם - לא נהיה.
עם רדת החשיכה הגיע מידע מודיעיני לאוזני יהודה, על כך שחמשת אלפים לוחמים בדרך לתקוף אותם. יהודה, יחד עם כל המחנה, יוצאים למתקפת נגד ומאגפים את המחנה היווני. בעוד צבא יוון מתקדם לעבר מדורות שהשאירו יהודה וחייליו, יהודה וצבאו תוקפים בהפתעה את המחנה היווני, הורגים כתשעת אלפים לוחמים ושורפים את מחנה האויב.
שריפת מחסני המזון, התחמושת והכסף המיועד לשכירי החרב פוגעת אנושות במורל האויב. ואכן משראו את הלהבות העולות מהמחנה ואת הכוח המכבי חמוש ודרוך, נסו בבהלה כל לוחמיו של גורגיאס (על פי מכבים א ג, א-כז).
"את הפרס האמיתי, הסיפוק האמיתי, קיבלנו מהידיעות מחזית הדרום: חטיבות הדרום פרצו את הגבול המצרי, שלא היה מוגן די הצורך לאחר שחיילים רבים נשלחו משם כתגבורת לאזורנו"
גם במלחמת העצמאות, פעולת ההונאה הייתה מוצלחת. דווקא הקושי המקומי הוא עדות להצלחה הכוללת.
קהת מספר:
"האויב הבין שנתקע טריז במקום חיוני מאוד לכוחותיו. כדי לעקור את הטריז הזה, החל להזרים כוחות למקום, שכללו טנקים ומשוריינים".
שאול מספר:
"באותו ערב התקיים מסדר לכל הגדוד. בחשכת הלילה קרא הרב-סרן בקול רם את שמות הנופלים והנעדרים, הוא איחל רפואה שלמה לפצועים הרבים, והקריא את פקודת היום שבה שבחו המח"ט והמג"ד את הגדוד. אבל את הפרס האמיתי, הסיפוק האמיתי, קיבלנו מהידיעות מחזית הדרום, שקצין התרבות הקריא לפנינו: חטיבות הדרום פרצו את הגבול המצרי, שלא היה מוגן די הצורך לאחר שחיילים רבים נשלחו משם כתגבורת לאזורנו".
הכאב והאובדן של הגדוד, לא מנעו מהם מלראות את תמונת ההצלחה במבצע כולו. עם הנצח מנצח.
נוטעים שורשים
את חבלי הלידה במלחמה על המדינה הצעירה, בחר הרמטכ"ל הראשון דורי, ב'פקודת יום' שלו באותה שנה, לקשור דווקא לט"ו בשבט. הוא הורה לטעת עצים לזכרם של הנופלים. אולי הוא רצה להביע בדבריו כי דווקא הכאב העמוק על כל אחד מהנופלים מחייב אותנו לטעת שורשים עמוקים יותר בארץ האהובה. אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח!
ארוכה הדרך בה צעדנו עד הלום, עקובת דם וזרועת חללים יקרים. אולם ציוניה - הילת נצח של נצחונות וכבושים. נפתוליה - זוהרם של מעללי גיבורים. בט"ו בשבט זה נעלה זכרם של חברינו מן האדמה אשר כה אהבוה, הִרְווּהָ בדמם וקשרו עצמם בה לעולמים. ניטע שתילים אשר יכו שרשים ויצמיחו ארזים, להיות גלעד לזכרם. עץ לכל בן, ארז לכל גבור - והיו העצים ליער.